<h1>ראב"ן סימן שפ"ה</h1>
<h2>דף מה:</h2>
בתשובות הגאונים מהו לשחוט בהמה מדברית הבאות מחוץ לתחום ביו"ט, הא אמרינן [ביצה מ'.] בעא מיניה ר' שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין ומקשין ורבי לית ליה מוקצה והתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות ואילו הן מדבריות כל שרועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלמא אית לרבי מוקצה ומשני אימא כעין גרוגרות וצימוקין קאמר ואבע"א לדבריו דר' שמעון קאמר אבל רבי אית ליה מוקצה ואבע"א לדבריהם דרבנן קאמר אבל רבי לית ליה מוקצה. וכיון דאיכא תרי לישני חדא דאית ליה לרבי מוקצה וחדא דלית ליה מוקצה, וכל היכא דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא ובדרבנן לקולא, וכיון דמוקצה מדרבנן עבדינן לקולא. ומנלן דמוקצה מדרבנן, דבעאי מיניה מרב הונא [פסחים מ"ז:] הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו א"ל ואמרת לן עלה שה ולא הבכור וכו' עד יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר אי ס"ד דאורייתא מה לי מחמת גופו מה לי מחמת דבר אחר אלא ש"מ מוקצה דרבנן הוא. הילכך שרי למישחט בהמה מדברית ביו"ט.
<h2>דף צח.</h2>
פירוש עגלות של משכן מפר"ח. אמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רה"ר אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה וכמה אורך עגלה ה' אמות אמר רבא וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה וכמה רוחב עגלה ב' אמות ומחצה, תחתיהן היא תחת גופה של עגלה שהוא ה' אמות אורך וב' ומחצה רוחב, וביניהן הוא בין גוף עגלה לעגלה כי העגלות היו עומדות מכוונות זו לעומת זו ברוחב הדרך אורכן של עגלות לאורך הדרך ורחבן לרוחב הדרך ורוחב העגלה עם אופניה ה' אמות, כיצד גוף עגלה הוא ב' קורות אורכן ה' אמות ועוביין אמה או פחות וב' קורות קצרות בראשיהן אורכן ב' אמות ומחצה והיו משוקעין ומתוקעין בארוכין, נמצאת גוף העגלה ב' אמות ומחצה (וצירי) [וצידי] העגלה מקום האופנים מזה ב' אמות ומחצה ומזה ב' אמות ומחצה נמצאת עגלה גופה וצידיה ז' אמות ומחצה וכן השניה והעגלות אופן של זו בצד אופן של זו, ונמצאת מחזיק ט"ו אמות לרוחב הדרך, בין שני גופי עגלות לרוחב הדרך ה' אמות, והוא ביניהן דקאמר ר' חייא, וגוף של עגלה זו ב' אמות ומחצה וכן גוף השניה הרי ה' אמות לשתיהן, הוא תחתיהן דקאמר ר' חייא, וצידיהן הוא ב' ומחצה מצד זה בחוץ שיוצאין האופנים מגוף העגלה וכן לעבר השנית מגוף העגלה הרי ט"ו אמה. ובן לוי עומד על העגלה שאצל המשכן ומושיט ראש הקרש לבן לוי שעל העגלה שנייה ומניח בין שתיהן הקרשים שהיה אורכן (ה) [עשרה] אמות ראש האחד (של) [על] עגלה [זו] וראש השני (של) [על] עגלה השנייה ומכסין הקרשים את גוף העגלות שהוא ה' אמות וה' אמות שבין גוף עגלה לעגלה הרי י' אמות והיו מסדרין קרש על קרש עד שיהיו מסודרין חצים של קרשים על ב' עגלות וכן חצים על שתים כי ד' עגלות היו לקרשים, ועל גופה [של עגלה] היו ב' עצים (בא') [בראש א'] וב' עצים בראשה השני והן מסגרות העגלה שקורין בלשון אשכנז רונגש, ולאחר שהיו מסודרין כל הקרשים על העגלה היו להם עוד ד' עצים, שנים אורכן כאורך העגלה מנוקבין בשני ראשיהן ומשים הנקבים בתוך המסגרות העומדין לאורך העגלה ושנים הקצרים לרוחב העגלה והם מנוקבין כמו כן בראשם ומניחין אותם בתוך המסגרות לרוחב העגלות ואילו ד' העצים סוגרין ומהדקין את הקרשים שביניהם שאין זחין וזזין ממקומן. ואחר שפירשנו מעשה ענין עגלות נחזור על ההלכה א"ר אבהו אמר רב הונא המעביר ד' אמות ברה"ר מקורה פטור וכו', ומותבינן עלה והא עגלות מקורין הן לאחר שמניח עליהן הקרשים גם תחתיהן גם ביניהם ואמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן רה"ר, ומשני כי אמר רב תחתיהן וביניהן רה"ר בדרא תתא שלא נסדרו עדיין אלא אותה שורה דבההיא שורה אינה מקורה דיש רוח בין קרש לקרש דאין לבוד, ופריך כמה מותיב תלתא קרשים שהן ד' אמות ומחצה ולא פש אלא חצי אמה מאורך העגלה וכי שדית ההיא חצי אמה בין קרש לקרש כלבוד דמי והוי מקורה תחתיהן וביניהן, ומשני מי סברת אפותייהו מנח להו כדאמרת אחודן מנח להו וליכא לבוד, ופריך סוף [סוף] כיון דאחודן מנח להו ארבע קרשים מנח ופשא אמתא וכי מחלקת לה לתלתא אוירא שבין ד' קרשים ליכא לכל אויר אלא ב' טפחים והוי לבוד הניחא למ"ד קרשין משופין היו וכלין עד כאצבע א' מלמעלה אליביה ליכא לבוד דהא כי מסדר להו מסדר ראש א' עב וראש א' דק זה אצל זה ואיכא הפרש טובא בינייהו וליכא למימר לבוד ולא הוי תחתיהן וביניהן מקורה אלא למ"ד עוביין שוה הרי הוי לבוד ואמאי הוי תחתיהן וביניהן רה"ר, ומשני אמר רב כהנא כי (אר"ה) [א"ר ה]תחתיהן וביניהן רה"ר בשלא היה על העגלות כלום אלא האנוביהם המסגרות שפירשתי למעלה ולא היו מקורין לא תחתיהן ולא ביניהן, ופריך אנובי היכא מנח להו אגבא דעגלה כלומר הלא לא מנח האנובי שהן המסגרות כי אם למעלה אחרי טעינת העגלה בקרשים וכיון דהכי הרי מקורה הוא בקרשים, ומשני שמואל לעולם באינה טעונה אמר רב דאי טעונה הרי מקורה הוא והא דאמר תחתיהן ואי אפשר לומר תחתיהן אא"כ מקורה קצת כגון שעשויין יתידות בין אותן שני קורות שפירשתי למעלה שהן גופה של עגלה ותקועין יתידות מזו לזו והן דקין דליכא לבוד. ענין אחר נ"ל ועיקר, (ענובי) [אנובי] היכא מנח להו אחר פריקת הקרשים מן העגלה אגבה דעגלה בין ב' הקורות שהן גוף העגלה באותו אויר שביניהן א"כ הרי העגלה מקורה ואמאי תחתיהן רה"ר, ומשני שמואל לא היה אגבה דעגלה דא"כ היתה מקורה אלא ביתידות היה מניחם שהן המסגרות העומדים בקצוות העגלה משופין כמו יתידות במקום אשר מונחות כשהעגלה טעונה נמצאת אינה מקורה תחתיה.
<h2>דף קנ.</h2>
לא ישכור אדם פועלין בשבת. ולא יאמר לגוי שכור לי פועלין. וגם לחבירו ישראל לא יאמר שכור לי פועלין לערב, [אבל] אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב אע"פ שבדעתו [ש]ישכור לו פועלין לערב או (עושה) [יעשה] לו מלאכה, דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר [אומר] אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וא"ר יוחנן הלכה כר"י בן קרחה ומפיק טעמא ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הירהור מותר. ואע"ג דדיבור אסור, דיבור של מצוה שרי כגון לפסוק צדקה דא"ר אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. ואמר ר' יוחנן מפקחין על עיסקי רבים בשבת והולכין לבתי תרטיא ולבתי קרקסיא לפקח על עיסקי רבים בשבת, ותנא משדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר דכתב ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. ומחשבין חשבונות של מצוה כמו לפדיון שבוים וכיוצא בו, וחשבונות של כמה אורחין יבאו כדתנן [קמ"ח:] מונה אדם את ארחיו מפיו, וחשבו[נות] שאומר לו מה לך בכך ומה (לך) צורך יש לך כגון שאומר אדם כך וכך חיילות יש למלך וכיוצא בו [שרי], ומחשב חשבונות שעברו כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני, וחשבון שעתיד להוציא אסור. וכל דבר שפעמים שאדם יכול לעשותו בשבת מותר לומר (אם היו בורגנין) למחר, כדאמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר למחר אני הולך לכרך פלוני [שאם] היו שם בורגנין היה הולך בשבת. ואין מחשכין בשבת על התחום, שאסור לו לילך עד סוף התחום ולישב שם עד שתחשך ויצא בשביל דבר הרשות, כדתנן אין מחשכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות, אבל מחשכין לדבר מצוה לפקח על עיסקי כלה ועל עיסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לגוי לך למקום פלוני [קנ"א.] והביא ארון ותכריכין לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במנה (ו)הביא במאתים ובלבד שלא יזכור לו את הדמים כלומר דמים קצובים הואיל והוא תקנה אלא בכך וכך וכשיביא הגוי למחר מותר ואם בשבת אסור.
<h2>דף קנ:</h2>
ואסור לאדם להתחיל בשום מלאכה אפילו לצאת חוץ לתחום עד שיבדיל גם בתפילה וגם על הכוס, דתנן אבל מחשיך הוא על התחום ומביא פירות בידו ופריך אע"ג דלא הבדיל האמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס אסור לאדם שיעשה חפציו קודם (שיתפלל) [שיבדיל] וכי תימא דמבדיל בתפילה והאמר שמואל [וכו'], ואם אין לו הדס ונר (ו)אומר המבדיל בין קודש לחול (וכו') ועושה מלאכה דאמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא אמרי המבדיל בין קודש לחול וסלתינן סילתי, כלומר שלא היה לו מזומן נר והדס [ואינו נ"א והיה] אומר ברכת המבדיל לחודה על הכוס ועבדינן מלאכה, משום (שתורץ) [שתירץ] בין הגיתות (שאני) [שנו] שאין שם נר והדס אייתי להני עובדי דלא צריכי נר והדס לעניין מלאכה. והא דנהגינן (ואם) [וגם] נהגו ראשונים ששמש הכנסת מדליק בבית הכנסת קודם שיבדיל על הכוס, נ"ל [דסמכינן] אהא דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ואמרי לאו דלא תסור, והכא משום כבוד הצבור שיושבין בחשך מדליק ואיסור מלאכה קודם שיבדיל לאו דלא תסור הוא דמדרבנן הוא, ולהכי מדליקין ב' נירות אחד לכבוד הצבור ואחד להבדיל [ד]דבר העשוי לכבוד אין מברכין עליו, [ו]אותו שמדליקין להבדלה כיון דלא איפשר דמצוה לברך על הנר עת לעשות לה' הפרו תורתך.
<h2>דף קנא.</h2>
גוי שהביא חלילין בשבת בעיר שישראל וגוים דרין שם, מחצה על מחצה מיירי, לא יספוד בהן ישראל למוצ"ש אא"כ באו גוים ממקום קרוב כלומר שיש גוים שדרין בתוך התחום כדברי רב, ושמואל מפרש אפילו אין דרין גוים בתוך התחום חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ואיכא רובה גוים, דאע"ג דהילכתא כרב באיסורי בהא הילכתא כשמואל, דדיקא מתני' דמס' מכשירין [פ"ב מ"ה] כוותיה דתנן עיר שישראל וגוים דרין בה אם רוב גוים רוחץ למוצ"ש מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין מחצה על מחצה [ימתין בכדי שיחמו חמין], ר' יהודה אומר באמבטי (גדולה) [קטנה] כלומ[ר] מקילינן שאין צריך להמתין אלא בכדי שיחמו חמין של אמבטי קטנה, אלמא מקלינן במחצה על מחצה והוי כרוב גוים ורוחץ ישראל מיד והוי כשמואל דאמר שמא מחוץ לחומה לנו והוי כרוב גוים.
עשה לו ארון ותכריכים בעיר שמחצה על מחצה או חפר קבר יקבור בו ישראל לערב מיד, ובגמ' פריך וימתין בכדי שיעשו, ומתרץ עולא בעומד מת גוי באיסרטיא ומוטל הארון על הקבר דמוכח דלצורך הגוי נעשה הילכך יקבר בו ישראל מיד, ואם בשביל ישראל נעשה הקבר והובאו ארון ותכריכין בשבת לא יקבור בו עולמית.
עושין כל צרכי המת בשבת, שומטין (כ)מתחתיו) [כר מתחתיו] ומטילין אותו על הארץ בשביל שיצטנן, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא (יטפח) [יתפח], וקושרין את הלחי לא שתעלה אלא שלא יוסיף שאסור לזוז בו אבר ולטלטלו אלא אגב ככר או תינוק. ואין מעמצין עיניו של מת אפילו בחול עם יציאת הנפש, והמעמץ הרי זה שופך דמים. וקורה שנשבר בשבת סומכין אותה בספסל או בארוכת המיטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו ומשאו לנכרי להוליכו, דאי לא שרית ליה בהכי אתי לאיתויי בעצמו. ודוקא כיסו דטרח ביה ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי אבל מצא מציאה בדרך לא דכיון דלא טרח ביה לא אתי לאיתויי כלישנא בתרא דרבא דעלתא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא. ואם אין נכרי מניחו על הסוס (שעמוד) כשהוא מהלך ונוטלו כשהוא מהלך ולא תעמוד הבהמה בינתיים שלא יהא מחמר, והנכרי הוא גרוע מן הבהמה אם היא שלו כי הוא מצווה על שביתת בהמתו. ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה אלא יש עמו שוטה וקטן ישראל נותן לשוטה שהוא כמו בהמה בלא דעת ולא לקטן דאתי למיסרך. ואם אין עמו לא זה ולא זה וחבילתו מונח לו אכתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי הפתח ופניו לחוץ וזורק החבילה מעל כתיפו לבית דרך הפתח ע"י ריצה בלא עמידה וזהו כלאחר יד שלא יכנס ופורק כדרך נושאי משאות.
<h2>דף קנז.</h2>
ואשה שקיבלה נדר בשבת או קודם לשבת ולא שמע בעלה עד השבת בעלה מיפר לה אפילו בשבת אפילו אין בנדר צורך השבת, דתנן מפירין נדרים בשבת ואכל נדר קאי דאי ממתין עד למחר לא מצי מיפר דיום שומעו בעינן דתניא הפרת נדרים כל היום, ואע"ג דפליג ר' יוסי בר' יהודא ור' אלעזר בר' שמעון ואמרו הפרת נדרים מעת לעת לית הילכתא כוותייהו דאמר בפרק (בתרא) [עשירי] דנדרים [ע"ו:] אמר ריב"ל אין הלכה כאותו זוג וא"ל רב ללוי הכי אמר חביבי אין הלכה כאותו זוג. ונשאלין לחכם על הנדר אפילו אם נדר קודם השבת והיה לו פנאי קודם השבת לשאול ולא שאל עד השבת ובלבד שתהא התרת נדר לצורך השבת, דתנן ונשאלין לנדרים שהם לצורך השבת ואיבעיא להו כשלא היה לו פנאי או כשהיה לו פנאי וסלקא הבעיא כשהיה לו פנאי, דבפרק (בתרא) [עשירי] דנדרים [ע"ז.] אמרינן סבר רב יוסף למימר הא דנשאלין לנדרים ביחיד מומחה אין בג' לא דמיתחזי כבי דינא א"ל כיון דסבירא לן אפילו מעומד אפילו בקרובין אפילו בלילה לא מיחזי כבי דינא ואמר רבא אמר רב נחמן הילכתא נשאלין נדרים עומד יחידי ובלילה ובקרובין ואפילו אפשר לו (לישראל) [לישאל] מבעוד יום.
